האירופאים שעל דלתם הם מתדפקים שונאים אותם, מרחמים עליהם, נמלאים אשמה אבל בעיקר פוחדים מהם, מהזרים. ואלה מצדם, בטוחים שמעבר לגדר ולפקיד ההגירה נמצא גן עדן. שלוש קבוצות של מהגרים שהצליחו להגיע לסיציליה (וממתינים שם שייחרץ גורלם) נפגשות פנים אל פנים עם האירופאי הבוטה, שאינו מתיפייף: זה שרוצה לשלוח אותם הביתה ומשוכנע שאין להם סיכוי להיקלט חברתית וכלכלית; זה שמתנצל על הקולוניאליזם, משוכנע שאירופה זקוקה לדם חדש ופורש זרועות פתוחות; וזה שבוחן בקור רוח בירוקרטי את מעמדם החוקי. הסרט הפרובוקטיבי והנוקב, שפתח השנה את פסטיבל IDFA, מעז להציג בדרמטיות את מגוון העמדות המרכיבות את השיח האירופאי העכשווי.

תנו להם מצלמה ומיקרופון, ותגלו שלחמורים יש מה לומר. ואם תקשיבו, אולי אפילו תמצאו את עצמכם בסיפורים שלהם, המסופרים במחוות, במקצבים, בתנועות ראש, בבעיטות רגליים. ווילם דפו מלווה את דיירי המקלט לחמורים בהרהורים פואטיים, המציעים התבוננות חדשה בחיות הנזנחות האלה. הם הגיעו למקלט אחרי שעברו התעללות, והגוף שלהם - אומר דפו - הגוף זוכר. אבל בחיים החדשים שלהם הם מגלים מחדש את הסקרנות, את הקִרבה, את המגע המנחם - של בני אדם ושל חמורים אחרים, ונדמה שהם להוטים להציג את כל אלה בפני המצלמות. הבמאים דייוויד רדמון ואשלי סאבין ("דוגמנית, ילדה", שהוקרן בדוקאביב 2012) צילמו את הכוכבים-חמורים במשך חמש שנים.

סינון המועמדים לאחד מבתי הספר היוקרתיים לקולנוע בצרפת הוא תהליך מורכב, מרגש ומורט עצבים גם עבור הבוחנים - שאינם מורים של ממש אלא אנשי קולנוע. הבמאית קלייר סימון מפנה הפעם את המצלמה בעיקר אליהם, ומאפשרת להם לרכל, להתבדח, להתייאש, להתלהב ולהתווכח עד צרידות, וגם לנסות להבין איך בדיוק הם אמורים לזהות כישרונות גדולים. ברצף של דרמות קטנות-אבל-גדולות המתרחשות במהלך ימי בחינות הקבלה ל - La Femis נחשפות הפנים שהבוחנים מקפידים בדרך כלל להסתיר: הנטייה להעדיף מועמדים שמצאו חן בעיניהם אישית, החשש להמר על מי שנראה להם חריג או נועז מדי והרגעים שבהם הם רואים את עצמם משתקפים במועמדים, ובעיקר בחלומות שלהם.

ברגעי השבירה הנדירים של מרגריטה ממון - המתעמלת האמנותית כוכבת הנבחרת הרוסית בריו 2016 - המאמנת מזכירה לה "את לא בן אדם, ריטה, את אתלטית". ממון נאחזת במילים האלה כדי להתאמן ימים ארוכים ללא גבול וגם לספוג עלבונות והשפלות אינסופיים מצמד המאמנות. כל אחת מהן מטלטלת אותה בדרכה, בין הפגנות אהבה ועוינות. מעבר לקטעי ההתעמלות המרהיבים, הסרט חושף את שיטת האימונים הרוסית הקשוחה להחריד, המניבה מתעמלות-על - ואת שרירי הנפש שצעירה כמו ממון נאלצת לפתח בשנה החשובה ביותר בקריירה שלה, כשהיא נלחמת על ההזדמנות האחרונה שלה לזכות במדליה.

סיפור על מחויבות טוטאלית לאמנות שהיא הרת אסון, ובה בעת מקור לנחמה. בהיותה בת 22 בלבד, פרנצ'סקה וודמן התאבדה בקפיצה מבניין במנהטן. היא הייתה צלמת מחוננת שכשעזבונה נמצא אוסף ענק ומרגש של צילומים בשחור לבן, בהם גופה העירום הוא חלק קטן, שברירי ואבוד, העומד כניגוד לסביבה מנוכרת וקרה. היא השאירה אחריה את הוריה ג'ורג' ובטי, אמנים שעד למותה של בתם התמסרו באופן מוחלט ובלעדי כמעט לאמנות ולזוגיות. עכשיו, ממרחק של 30 שנה, בונה הבמאי סקוט וויליס דיוקן נוקב ונוגע ללב של משפחה רדופת אשמה וגם גאווה, בעיקר באמצעות ההורים שעד עולם יחפשו תשובות. ההקרנה באדיבות הוט8

הטידזֶה מוּרטוֹבָה היא כנראה הדבוראית האחרונה באירופה שעדיין רודה דבש מכוורות טבעיות. הן חבויות בפסגות צוקים, בנקיקים שאליהם היא נאלצת לטפס בשבילים צרים ואז לתחוב את ידיה החשופות אל לבם של נחילים מזמזמים. המצלמה מלווה אותה במשך שלוש שנים, בבית הרעוע והמבודד שהיא חולקת עם אמה, כלבה וחתולתה, במסעותיה המפרכים אל הדבורים - בנופי מקדוניה היפים - ובטקסי הרדייה המכשפים שלה, וגם במסעותיה לשוק, למכור את הדבש. השגרה הקשה אבל מחממת הלב הזו מופרת פתאום, כשלמקום מגיעה משפחה של נוודים. כוונתם להקים מכוורת מלאכותית מסודרת מאיימת על פרנסתה של מורטובה, אבל קרבתם, ובעיקר המפגש עם ילדיהם, מפוגגים את בדידותה. זוכה התחרות הבינלאומית, פסטיבל דוקאביב 2019, וכן הפרס הגדול ופרס הצילום בפסטיבל סאנדנס. מועמד לאוסקר 2020 לסרט התיעודי ולסרט הבינלאומי.

סיפור אהבה של 27 שנים בין חסידה פצועה והאיש שהציל אותה