היה או לא היה — הבלדה על יוקו וג'ון

מאת: יואב קוטנר

בחזרה לבלוג של דוקאביב


על "הביטלס" בכלל ועל ג'ון ויוקו בפרט כבר נוצרו אלפי סרטים ומאמרים וספרים ותוכניות רדיו וסדרות טלוויזיה, ומה כבר אפשר לחדש? כנראה שלא ממש הרבה מבחינת העובדות, הצילומים וההקלטות, אבל כן יש מה להוסיף מבחינת הנראטיב. כלומר "איך לספר את הסיפור".

בימינו, נדמה לי שקצת יותר מבעבר, כשאין אמת אחת ואנחנו מוצפים באינפורמציה שחלקה הגדול מומצא או שגוי או סתם מנותק מהקשרו, גם "תיעוד דוקומנטרי" הוא בעצם הבעת דעה סובייקטיבית. תראו למשל מה עשו לאחרונה בוב דילן ומרטין סקורסזה בתיעוד הדוקומנטרי כביכול של מסע ההופעות "THE ROLLING THUNDER REVIEW" משנת 1975. על השכבה הבסיסית של צילומים אותנטיים מהימים ההם, יש עוד שכבה של המצאות ושקרים שנוצרו בימינו, כולל ראיונות עם דמויות מומצאות, כמו למשל הבמאי שצילם כביכול את מסע ההופעות המקורי. לא היה ולא נברא – את תפקיד הבמאי מגלם בעלה של הזמרת בט מידלר. שרון סטון מספרת על הפגישה שלה בגיל 19 עם דילן, מה שמגובה בצילומי סטילס מאותם ימים – הכל מפוברק. היא ממש לא פגשה אותו והסטילס הוא מה שנקרא פעם פוטו מונטאז'.

בהתחלה, כשמתגלה לך הבלוף, זה מרגיז ובעיקר מבלבל. מה באמת נכון? מה מזויף? למה משקרים לנו? אבל בהמשך מתברר, ודילן עצמו שותל בסרט אינסוף רמזים לכך, שהעמדת הפנים היא, לפחות אצלו, חלק מרכזי מהיצירה האמנותית. אנחנו, הצופים או המאזינים, בין כה וכה לא יודעים מה באמת קורה בחיים של הגיבורים שלנו ועד כמה היצירה שלהם משקפת את "האמת". עם כל השמועות והרכילויות והעמדות הפנים למה לא לגיטימי להמציא עוד גרסה של ההיסטוריה? מניסיון אני יכול לגלות לכם שזה עובד גם ברמה האישית. הזיכרונות שלנו הם מה שאנחנו מספרים לעצמנו כיום.

ונחזור לסרט הדוקומנטרי החדש על ג'ון ויוקו, "רק שמיים מעל". למעשה, כמעט 40 שנה אחרי שג'ון נרצח, זהו אינו עוד סרט על הזוג, אלא הסרט של יוקו. איך היא רוצה שנזכור אותה ואת השותפות שלה עם ג'ון. יש ליוקו סיבה טובה ואמיתית (שוב המילה הזו) לנסות להציג את הזווית שלה. מאז הצטרפה לסיפור הביטלס, בתחילת 1967, יוקו היא אחת הנשים השנואות ביותר בעולם המוזיקה. "מכשפה יפנית", "הורסת משפחות", "מה שהיא עושה זו לא אמנות", "איך היא מעיזה להתערב?!", "היא לקחה לנו את ג'ון" והכי חמור: "היא פירקה את הביטלס". לא משנה כמה פעמים ניסה ג'ון להסביר ולשכנע ולכתוב על כך שירים – שהיא אהבת חייו, שהיא הצילה אותו, ושפירוק הלהקה לא קרה באשמתה. גם עכשיו, חמישים שנה אחרי הוצאת "Abbey Road", האלבום האחרון שהקליטו הביטלס, נדמה שבעיני רוב מעריצי הלהקה (ומתברר שזהו קהל רב שהולך וגדל) יוקו היא הדמות הרעה בסיפור.

"Above Us Only Sky" עוסק בעיקר ב-1971, בתקופת הקלטות האלבום "Imagine", אלבום הסולו השני של ג'ון לנון אחרי התפרקות הביטלס (עוד בסוף ימי הביטלס הוציאו השניים ארבעה אלבומים אוונגרדיים). האלבום הפך להצלחה הגדולה ביותר של ג'ון לנון. הסרט מתעד קצת מהיצירה עצמה (כולל ראיונות חדשים עם שותפים להקלטות, נגנים, אנשי סאונד. כולם זקנים משום מה), מתעכב על דמותו השברירית של לנון, האיש המרוסק של סוף ימי הביטלס, אחרי טיפולים פסיכולוגיים וגופניים קשים (ע"ע "פלסטיק אונו בנד", "קולד טרקי" ועוד) שמצליח לשקם את עצמו (כולל עדויות של בנו הבכור ג'וליאן ומקורבים נוספים) ועוד קטעים מצולמים מהימים ההם, ביניהם לא מעט שלא נראו בעבר (החבר'ה האלה לא הפסיקו לצלם את עצמם). לאוהבי לנון זוהי חגיגה של ממש. מספיק רק לראות אותו מאחורי הקלעים עם פיל ספקטור, ג'ורג' הריסון, אריק קלפטון, ניקי הופקינס, קלאוס פורמן וגם עם מעריץ שמגיע אליו הביתה ובטוח שהשירים נכתבו עליו. הצילומים של לנון בעבודה מרגשים במיוחד. מצד אחד, בהקלטות, הוא יודע מה הוא רוצה ולא מוותר עד שהוא מגיע לכך, אפילו מול פיל ספקטור המפיק המפחיד. מצד שני, ניכר היטב כמה הגאון הזה חסר ביטחון ביצירה עצמה, ממש לא משוכנע שהשיר החדש שלו שווה משהו. השיר הוא "Imagine", שאת מילותיו כתב ג'ון על פי משפט של יוקו מהספר שהוציאה חמש שנים קודם לכן, וממנו נגזר שם הסרט "רק שמיים מעל". וזהו עיקר הסרט: השפעתה של יוקו על חייו של ג'ון ועל יצירתו. ב-1980, באחד הראיונות האחרונים איתו, הזכיר לנון את חלקה של יוקו בכתיבת השיר. לפני שנים אחדות היא גם הוכנסה כשותפה לקרדיט הכתיבה של השיר. וזה כל העניין – היא רוצה שכל העולם יידע את חלקה, ואת זה הסרט מביא בדרך מאוד משכנעת.

יוקו אונו היא ילידת 1933 (מבוגרת מג'ון בשבע שנים). היא גדלה כילדה ממשפחה יפנית מבוססת שחוותה את זוועות ההפצצות האמריקניות במלחמת העולם השנייה. היא הגיעה לבריטניה באמצע שנות השישים כשהיא כבר אמנית מפורסמת במולדתה, אבל הייתה זרה מאוד לתרבות המערב. בשנות השישים יפן הייתה רחוקה מאוד – בסרט עולה הרעיון המוזר שאולי השנאה אליה נובעת גם מגזענות בסיסית.

לפני שנים אחדות הזמינה יוקו את הקהל לתערוכה חדשה ב-MOMA. לרבים שהציפו את המקום התברר שהתערוכה מתקיימת רק בדמיונה. זהו המוטיב המרכזי ביצירתה, שמופיע גם בספרה "אשכולית" מ-1965 (ובשיר "Imagine"): הרעיון שהמציאות היא בראש שלנו, ושבעזרת הדמיון אפשר לשנות את המציאות החיצונית. הסרט מציף עשרות רגעים בהם יוקו השפיעה על ג'ון בניסיונותיו להגיב על המציאות הפרטית והכללית, ולשנות אותה. בגללה, או בזכותה, הוא הבין שאינו רוצה להמשיך להיות "ביטל" אלא ג'ון לנון. לא רק נחמד, לא רק כוכב, אלא גבר בן 30 שיש לו מה לומר על החיים, על אהבה, על העולם. וכך, לנון, שעד שיוקו הגיעה היה לגמרי א-פוליטי, הרגיש שהוא חייב להגיב על זוועות מלחמת וייטנאם, לצאת נגד הנשיא "טריקי דיקי" ניקסון, לתמוך בתנועות השלום וזכויות האזרח, להפגין נגד מעורבות בריטניה באפריקה, להופיע בהפגנות ועצרות מחאה ועוד ועוד.

יוקו לא כתבה את השירים, וכנראה לא מגיע לה קרדיט משותף על רובם (כפי שהוצע לאחרונה) אבל היא בהחלט דחפה את לנון להיות יותר "אמיתי" (המילה הזו בפעם האחרונה), גם כשהיה בכך סיכון אמנותי. היא הייתה חלק משמעותי וחשוב בסיפור שלו. וגם אם לא – עכשיו נדמיין שכן.