היא לא היתה המוזה היחידה של לאונרד כהן

מאת: איתמר זהר

בחזרה לבלוג של דוקאביב


ביולי 2016, בעודה גוססת מסרטן הדם, ימים ספורים לפני מותה, נשלח אל מריאן אילן מכתב מליאונרד כהן. זה לא היה מכתב מאדם אלמוני. היא הכירה אותו שנים רבות לפני כן. הם היו בני זוג בשנות ה-60. באותו עשור הוא כתב עליה את אחד משיריו הידועים, "סו לונג מריאן" (להתראות מריאן). גם כמה משיריו הבולטים האחרים הושפעו ממנה, האשה שנחשבה למוזה שלו אז, לפני יותר מחמישים שנה. היא היתה לצדו, למשל, כשכתב את השיר "ציפור על תיל" בעודו מיואש ומדוכא, מחפש נחמה.

המכתב ששלח אליה כהן בהיותה על ערש דווי עשוי להיקרא כיצירה ספרותית לכל דבר, כמו כל שיר שהוא כתב, בין שהולחן ובין שלא. "ובכן, מריאן, הגיע הרגע שבו אנחנו כל כך זקנים והגוף שלנו קמל, ואני חושב שבקרוב מאוד אצטרף אלייך. אני יודע שאני עומד כל כך קרוב, מאחורייך, לכן אני חושב שאם תסובבי את ראשך תוכלי להיצמד אל הראש שלי. ואת יודעת שתמיד אהבתי אותך, בזכות יופייך וחוכמתך. ואני לא צריך להוסיף דבר בנושא כי את יודעת כבר הכל על כך. אבל עכשיו אני רק רוצה לאחל לך מסע טוב. להתראות חברה ותיקה. אהבה אינסופית, להתראות במורד הדרך". יומיים אחרי שהגיע אליה המכתב, אילן איבדה את הכרתה ומתה. הקולנוען הנורווגי יאן כריסטיאן מולסטד, שהיה חבר קרוב שלה בעשורים האחרונים, סיפר שהביא לה את המכתב ששימח אותה. הוא גם הקריא לה אותו. במכתב ששלח אחר כך לכהן סיפר לו שלא הפסיק לזמזם את "ציפור על תיל" בימים שאחרי מותה. זה היה השיר הכי אהוב עליה שלו, לדבריו.

כהן עמד בהבטחתו לאילן. הוא אכן הצטרף אליה, כעבור חודשים אחדים, נאסף אל אבותיו. בנובמבר 2016 מת, בן 82, אחרי שנפל ממיטתו. זה היה זמן קצר אחרי שהוציא את האלבום "יו וונט איט דארקר" (אתה רוצה את זה אפל יותר), שבו התייחס באופן מפורש אל המוות הקרב שלו עצמו.

כשהכירו הכל נראה תמים ומוגן, חסר דאגות. זה היה בשנות ה-60, בעשור של ההיפים, באי יווני. הוא היה קנדי, היא נורווגית. לצדם חיו אז אמנים שביקשו ליצור לעצמם עולם חלופי, לעשות אהבה ולא מלחמה. במשך עשור חלקו כהן ואילן חיים משותפים. כפי שעולה מהמכתב ששלח אליה, הם לא באמת נפרדו גם אחרי שכל אחד מהם פנה לשביל אחר. סיפורם עומד במרכז הסרט התיעודי "מריאן וליאונרד: מלים של אהבה" שביים ניק ברומפילד ויצא השנה.

כהן שלח לאילן מכתבי אהבה רבים. בעת ביקוריו ברחבי העולם, בין אם היה זה בהוואנה ובמונטריאול ובין אם בתל אביב ובניו יורק, הוא כתב לה את תחושותיו כלפיה. המכתבים האלה הועמדו למכירה פומבית ביוני השנה בבית המכירות הפומביות כריסטיס. הם נמכרו תמורת 876 אלף דולר. המחיר ששולם תמורתם היה גבוה פי חמישה מההערכה המוקדמת.

אילן הגיעה לאי היווני הידרה ב-1958. היא באה לשם עם בעלה, הסופר הנורווגי אקסל ינסן, ושם נולד להם בן שנקרא אקסל הבן. המעבר מארץ קרה לארץ חמה לא תרם ליחסים. בעלה נטש אותה לטובת אשה אחרת, אבל אילן לא נשארה לבד זמן רב. היא הכירה את כהן, שהסיע אותה לאוסלו. בתמונות משותפות מאותם ימים אפשר לראות גם מבעד לשחור ולבן של תצלומי הסטילס את החיוכים ואת האהבה בעודם עומדים זה לצד זו. היא ארוכת שיער בלונדיני, הוא משופם. האי היווני השליו שיעמם אותם כנראה אחרי זמן מה. הם עברו להתגורר יחד בעיר הולדתו בקנדה. ייתכן כי עם עזיבת הפסטורליה והשקט למען האורבניות והרעש נמוגה גם האהבה. כעבור זמן קצר נגמר הרומן.

אף שנוכחותה שימשה השראה לשירים שהופיעו באלבומו הראשון, "שירים של ליאונרד כהן" מ-1967, ומאלבומו השני "שירים מהחדר" מ-1969, אילן לא היתה האשה היחידה שהזמר הקנדי כתב עליה שירים, באופן ישיר או עקיף.

כהן, שנולד במונטריאול בשם ליאונרד נורמן למשפחה ממוצא יהודי שהיגרה מליטא ומפולין, היה משורר לפני שנודע ברחבי העולם כזמר. הוא הוציא כמה ספרי שירה עד שהחליט לעזוב את ארצו לטובת ארצות הברית כדי להתמקד במוזיקה. את "סוזן" למשל, שפורסם תחילה כשיר בספר שירה, כתב על הרקדנית סוזן ורדאל שהיתה בת זוג של הפסל ארמנד ויילקורט והשניים היו מיודדים עמו. את "צ'לסי הוטל מס' 2" כתב על ג'ניס ג'ופלין.

שנות ה-60 וה-70, שני העשורים הראשונים של פעילותו המוזיקלית, האירו פנים לכהן. אבל הסאונד ששלט בשנות ה-80, וערוץ MTV שתפס את מסכי הטלוויזיה כמעט בכל בית, נראו זרים לזמר-המשורר. למרות זאת הוא הצליח למצוא בהם את מקומו, בין השאר בזכות השיר "הללויה". כ-80 גרסאות הוא הקליט לשיר לפני שהיה מרוצה מהתוצאה הסופית. אחר כך זה כבר נהפך ללהיט איקוני עם מאות גרסאות שהוקלטו ברחבי העולם. המלים הדתיות, שהיו חלק בלתי נפרד מהכתיבה והמוזיקה של כהן, נשארו עמו עד סוף ימיו. למרות שיר נוסף שלו שהצליח גם הוא באותו עשור, "בהתחלה ניקח את מנהטן", כהן כנראה התעייף מההופעות ומהשהות באולפני הקלטות. הוא הלך רחוק ככל האפשר. בשנות ה-90 התבודד, למשך תקופה ארוכה, במנזר בודהיסטי, שמר על שתיקה מוזיקלית ולא דיבר גם על נושאים אחרים.

הגעגוע למוזיקה היה כנראה חזק ממנו. הוא שב אליה והיא קיבלה אותו בזרועות פתוחות, כמו מעריציו ששמרו לו אמונים, זכרו לו חסד נעורים. בתחילת המילניום הנוכחי הוא חזר עם אלבום שפתח מה שהתברר כפרק האחרון בחייו המוזיקליים. השירים נהפכו למלנכוליים יותר ויותר, ויחד עם קולו הקודר, שנהפך לסדוק ככל שעברו השנים, הם השרו תחושה של כאב שאינו מניח, פצע שלא מגליד, צער שאין לו סוף.

כהן שב אל אולפן ההקלטות אבל לא התכוון לחזור לבמה. לא היתה לו ברירה. אחרי שהתברר לו כי האשה שהיתה מנהלת החשבונות שלו גנבה ממנו מיליוני דולרים ורוששה אותו, הוא יצא לסיבובי הופעות ברחבי העולם וחזר בין השאר לשיר גם בישראל, שבה הופיע כבר בשנות ה-70. הכרטיסים לסיבוב ההופעות החדש נמכרו בתוך זמן קצר. באמצעות המגבעת שחבש על ראשו והשירים הישנים שנהפכו כבר מזמן לקלאסיקות הצליח כהן לעמעם במקצת את האכזבה מכך שאף שבית המשפט פסק שעל מנהלת החשבונות להחזיר לו את כספו הגנוב – היא מעולם לא עשתה זאת.

בעשור האחרון הקליט כהן שלושה אלבומים, אבל נדמה כי רק האחרון בהם, "יו וונט איט דארקר", שיצא פחות מחודש לפני מותו, נחקק בתודעה, כמזכרת אחרונה בהחלט. כהן כמו ניצב בו מול מלאך המוות, מוכן למותו, מתעמת עם האל, סוגר חשבונות ובו בזמן מפויס ורך, יודע שכבר אי אפשר לתקן מה שהתקלקל בעבר, שהגיע הזמן להשלים עם מה שהיה.

בסתיו שעבר, כשנה לאחר מותו, יצא ספר שירים חדש שלו. אלה המתגעגעים לקולו של הזמר יוכלו לשמוע שירים שלו, שעדיין לא הושמעו לפני כן, באלבום חדש, "תודה על הריקוד", שייצא בהמשך החודש.