שמונה דברים שלמדתי מהסרט על טרנטינו

מאת: יאיר רוה

בחזרה לבלוג של דוקאביב


הסרט "קוונטין טרנטינו: שמונת הראשונים", שביימה טארה ווד, מציג קטעים מסרטיו של טרנטינו ושיחות עם שחקנים, מפיקים ומקורבים שעבדו איתו ב-25 השנים האחרונות, כדי להציג פרופיל יצירתי של הבמאי. כדרכם של סרטים, התובנות שעולות בעת הצפייה בהם לפעמים קשורות ישירות לנושא, ולפעמים מתמקדות באלמנטים אנקדוטיאליים ולפעמים סתם יוצרות איזשהו טריגר אישי אסוציאטיבי בראשו של הצופה, שלגמרי לא קשור לנושא הסרט. לפיכך, כתבתי לי יומן צפייה קטן, שמציג את שמונת הדברים שאיתם יצאתי מהצפייה בסרט.

1. חושבים שקשה לכתוב תסריטים? דמיינו כמה זה קשה לקרוא אותם.

שניים מהאנשים שעבדו עם טרנטינו בתחילת דרכו, סטייסי שר וסקוט ספיגל, מספרים על החוויה פוערת העיניים שחיכתה להם כשהם נתקלו לראשונה בתסריט מאת תסריטאי אלמוני בשם קוונטין טרנטינו. כדי להסביר את הגילוי הזה שניהם מספרים, כל אחד בנפרד, עד כמה זה קשה לקרוא תסריט של תסריטאים אלמונים, כאלה שיישארו אלמונים גם בהמשך. "אתה יכול בקושי לעבור מעמוד 2 לעמוד 3", אומר ספיגל וממחיש בפנטומימה מאבק להרים דף נייר בגודל ענק וכבד כמו סלע. וזה עוד בעמוד 2, ולא 120. שר מספרת על כך שהיא לוקחת לה 20 תסריטים הביתה לקרוא, ושזו עבודה קשה לצלוח את המשימה הזאת. ואז, כשמגיע כותב כמו טרנטינו, פתאום העבודה הזאת לא רק קלה, היא גם מתגמלת.

זו אנקדוטה שאני חולם שכל התסריטאים בארץ ישמעו ויפנימו. היא לא אומרת שמעתה כולם צריכים לחקות את הכתיבה של טרנטינו, אלא שבדרך לטוויסט העלילתי המבריק שאתם מכינים לנו בעמוד 52, אל תשכחו לכתוב גם את עמוד 1 באופן מבריק, מקורי, עם קול ייחודי ועם סגנון שיסגיר את טון הסרט, עוד לפני שנפגוש אפילו את הגיבור או הגיבורה. ואם מפיקים מקצוענים, שקולנועם אמנותם כה סובלים מקריאת תסריטים של יוצרים נטולי שם, מה יגידו הלקטורים בקרנות בארץ, שרובם מעולם לא קראו תסריטים באופן מקצועי לפני כן?

2. "אם טרנטינו היה כותב מחזות הוא כבר היה זוכה בפוליצר מזמן"

אחד המרואיינים אומר את המשפט הזה בסרט. וואלה, צודק. אבל רגע, לטרנטינו יש כבר שני אוסקרים כתסריטאי. האם עלינו להבין מזה שפוליצר אחד שווה יותר משני אוסקרים?

3. טרנטינו כתב את "כלבי אשמורת" בלוקיישן אחד כדי שהוא יוכל להפיק אותו בתקציב זעום, שיאפשר לו לביים אותו.

שני התסריטים הראשונים שטרנטינו כתב היו "רומן על אמת" ו"רוצחים מלידה", שניהם נקנו ואז נמסרו לבמאים אחרים, למרות שטרנטינו רצה לביים אותם. טוני סקוט ביים את "רומן על אמת" ואוליבר סטון את "רוצחים מלידה". שמות ענקיים לתסריטאי שעד לפני שנייה איש לא הכיר, אבל עבור טרנטינו זה היה כישלון: אלה היו אמורים להיות סרטים שלו. הבעיה היא שהם היו יקרים מדי מכדי שמפיקים יסכימו שבמאי חסר ניסיון יביים אותם. אז טרנטינו כתב את "כלבי אשמורת" במחשבה הפקתית – רוב הסרט מתרחש במחסן עירום מתפאורה. היה לו קצת כסף שהוא הרוויח מיום צילום כניצב בסדרה "בנות הזהב" ואותו הוא השקיע כדי להניע את ההפקה. גם זו עצה טובה ליוצרים בתחילת דרכם: תכתבו את המגבלות שלכם לתוך התסריט.

4. האם טרנטינו היה קיים בלי הארווי וויינשטיין?

זו מחשבה איומה ואי אפשר שלא לחשוב עליה. סרטה של ווד מקדיש כעשר דקות לקראת הסוף כדי להזכיר את הארווי וויינשטיין. מצד אחד, האיש הוא הסנדק של הקריירה של טרנטינו. מצד שני, התברר שהוא לא סתם בהמה, אדם שהתנהג אל העולם בבריונות וכוחנות, אלא גם ככל הנראה גם אנס ומנצל מיני סדרתי. הוא עומד על כך למשפט בימים אלה. ההפקות של טרנטינו לא היו מוגנות מפני התקפותיו של וויינשטיין, ואומה תורמן – שלא מרואיינת בסרט – היא אחת מאלה שקמו והאשימו את וויינשטיין בהטרדה ותקיפה בתחקירים של "הניו יורק טיימס" וה"ניו יורקר" לפני כשנתיים. הכישלון של "שמונת השנואים" הוכיח שלא כל מה שוויינשטיין וטרנטינו עשו יחד היה טוב ומצליח, וההצלחה האמנותית והמסחרית הגדולה של "היו זמנים בהוליווד" מוכיחה שטרנטינו משגשג מצוין גם בלי  וויינשטיין. ואולי אף יותר: החופש שסוני נתנו לטרנטינו ב"היו זמנים בהוליווד" הוציא ממנו כמה מהרגעים הקולנועיים הכי טובים שלו.

לכן, קשה שלא לשחק את משחק "מה היה קורה אילו": אם  וויינשטיין היה נכנס לכלא כבר ב-1994, לפני "ספרות זולה", האם טרנטינו עדיין היה הופך לסופרסטאר? האם הוא היה זקוק לנפנופי הליבוי וההייפ שוויינשטיין היה כה טוב בהם, או שהוא היה מסתדר גם בלעדיהם? ועד כמה טרנטינו נמשך לדמות הזאת – דמות של כוחניות עצומה, ועד כמה הדמות הזאת – שחיממה את טרנטינו אבל שמה אותו בסכנה שמא הוא יישרף אם יעוף קרוב מדי אליה – הזינה את סרטיו של טרנטינו ואת דמויותיו: דמויות שמתבוססות בתוך אלימות והרג, ושאפשר למצוא היקסמות מהם, אבל גם רתיעה.  וויינשטיין הוא דמות שהייתי שמח לשמוע או לקרוא את טרנטינו מפצח מתישהו. היה שם היזון-חוזר יצירתי שהיה מועיל כשם שהוא היה מרעיל.

5. הבמאית לא רצתה לראיין אותו.

לפני הקרנת הסרט בסינמטק ירושלים אמר טרנטינו שהבמאית בכלל לא רצתה לראיין אותו על הסרט. זה מאוד מעניין. כשצופים בסרט, אין ספק שקולו של טרנטינו חסר בו ולכן הרושם הראשוני הוא שהבמאי סירב להשתתף בו (הגיוני, כי הסרט התיעודי הופק במקביל להפקת "היו זמנים בהוליווד" כך שממילא ספק אם הוא היה מוצא לזה זמן). בדרך כלל היעדרו של במאי מסרט תיעודי עליו הוא מצב שנכפה על הדוקומנטריסט ולא בחירה שלו. אז למה היא בחרה לוותר על הנראטיב כפי שהוא מנקודת המבט שלו?

6. מצד שני, מייקל מדסן הוא מרואיין ענק.

כלל אצבע: ככל שהמרואיין פחות מפורסם, כך הסינקים שלו יהיו הכי טובים. ולראייה, מייקל מדסן. האיש עם להב הגילוח והאוזן הכרותה ביד מ"כלבי אשמורת". הסיפורים הכי טובים בסרט הם שלו. לעומת זאת, סמואל ל' ג'קסון מתראיין לסרט התיעודי כאילו הוא עדיין ג'נקטים יחצניים לקידום הסרט – רק סופרלטיבים ריקים. מדסן מרגיש שטרנטינו העניק לו קאמבק שהוא פספס (הוא היה אמור להיות וינסנט וגה ב"ספרות זולה"), והסרט הזה הוא הזדמנות עבורו להזכיר לעולם את קיומו. אני מבקש סרט תיעודי שלם רק עליו. איזה טיפוס.

7. איך אפשר ליצור פורטרטים קולנועיים על יוצרים עכשוויים ופעילים?

הסרט הזה עניין אותי באופן אישי כי בעשור האחרון ביליתי לא מעט ימים באולפני צילום, מראיין עשרות יוצרים ישראליים לשני פרויקטים תיעודיים שהייתי שותף להם. אחד מהם, "מדברים סרטים", שהופק עבור ערוץ yes קולנוע ישראלי, היה סדרה של מונוגרפיות של במאים ישראליים. הגישה שלנו היתה הפוכה: הבמאי מתראיין, ולא שותפיו לעבודה. הנראטיב הוא של הבמאי, שמביט לאחור ברצף יצירותיו. וכמו בסרט על טרנטינו יש לכל האורך מתח בין הרצון להעמיס באנקדוטות מבדרות ומשעשעות על אחורי הקלעים ותלאות ההפקה, ובין הרצון לנסות לחדור עמוק לתוך היצירה והמשמעויות שלה. לא תמיד החדירה הזאת מתאפשרת, ואז אין מנוס אלא לקוות שקווי המתאר של הסיפור ייצרו איזשהו שלם שיעניק לצופה את מימד העומק הנוצר בראשו, מבלי שהוא ייאמר באופן מפורש. זה המקום שבו יצירה תיעודית נמצאת בעמדת חיסרון מול טקסט ביקורתי או אקדמי: בכתיבה אפשר לכתוב את המשמעות ואת הסאבטקסט באופן מפורש; כשנסמכים על טקסטים של אחרים התקווה היא שהקהל יטרח להשלים את המשתמע בראשו ויבין לאן היוצרים מוליכים אותו, באמצעות קונטקסט ומבנה.

8. איך שמונה סרטים?

טארה ווד מתייחסת בסרטה לכל הסרטים הארוכים שטרנטינו ביים, מ"ספרות זולה" ועד "שמונת השנואים". ספרו שוב ושוב ותגיעו לתשעה סרטים. זה גם המניין של טרנטינו, שממספר את סרטיו וקבע ש"היו זמנים בהוליווד" הוא סרטו התשיעי (הוא גם טוען שהוא יביים רק עשרה ואני לא מאמין לו לרגע). הדרך היחידה לספור שמונה סרטים היא להחשיב את "להרוג את ביל" כסרט אחד – עוד אחד מהמעשים המפוקפקים של הארווי וויינשטיין. לפיכך, כדי להגיע לשמונה תובנות גם בטקסט הזה, אני מבקש בדיעבד לפצל את סעיף 4 לשניים.