האוסקר לסרט התיעודי – חמשת הרגעים הגדולים

מאת: אור סיגולי

בחזרה לבלוג של דוקאביב


קטגוריית האוסקר לסרט התיעודי הטוב ביותר באורך מלא, אם לומר בעדינות, איננה אחת המדוברות ביותר בטקס היוקרתי והמתוקשר. התשובה לכך די מובנת מאליה – לא שם נמצא הכסף הגדול. פרסי האוסקר הם תחרות פופולריוּת של השקעה ורווחים, ותשומת הלב שלנו מופנית לאן שהכיסים העמוקים ביותר רוצים שנסתכל. הקטגוריה שחוגגת את המיטב של העשייה הדוקומנטרית השנתית (באוסקר ישנה קטגוריה תיעודית נוספת, לסרטים קצרים) סובלת לא רק מחוסר עניין של התקשורת (כמה במאים תיעודיים מרואיינים על השטיח האדום בטקס המקדים?) אלא גם מהרבה סכסוכים פנימיים ומחלוקות של היוצרים התיעודיים המרכיבים את הגוף הבוחר, מה שיוצר שינויי תקנון תכופים והופך את מלאכת ההבנה של המנגנונים הפנימיים שלה לכמעט בלתי אפשריים.

פרס הסרט התיעודי הטוב ביותר ניתן לראשונה ב-1942, טקס האוסקר ה-15 במספר, אבל הוא נראה שונה מאוד מאיך שאנחנו מכירים אותו כיום. באותה שנה ארבעה סרטים שונים לקחו את הפסלון, משאירים בצל קבוצה די אימתנית של 21 סרטים נוספים. באותה תקופה מי שזכה בפרס לא היה הבמאי, אלא המוסד החתום על ההפקה, בין אם אולפן הקולנוע (וולט דיסני) או הצבא האמריקאי, משרד החקלאות או המודיעין הבריטי. רק החל מ-1947 החלו במאי הסרטים להיקרא לפודיום על מנת לתת נאום ניצחון, ומאמצע שנות השישים כבר הוכרזו חמישה מועמדים בכל שנה, והעניינים די נכנסו למסלול. הזוכה של אותה שנה, אגב, היה ז'אק-איב קוסטו, על "עולם ללא שמש".

אז נכון, הכרזת הזוכה של הקטגוריה הזו היא לרוב אחד השלבים הפחות מסעירים של הטקס ההוליוודי, אבל במהלך השנים פרס הסרט התיעודי העניק לנו כמה מהרגעים החשובים והמדוברים ביותר בהיסטוריית האוסקר. למעשה, יש כמה שיאים מרשימים למדי, ורגעים טלוויזיוניים בלתי נשכחים, בזכותו. הנה חמש אבני דרך שהסיטו, ולו רק לרגע, את האוסקר ממסלולו.

1955 – "הלן קלר במילותיה"

בכל שנה ושנה, גם – ואולי בעיקר – בזו שבה אנחנו נמצאים, נשמעים קולות רועמים על מצבן הרע של הבמאיות בתעשיית הקולנוע ובאוסקר בפרט. הנתונים בהחלט מדכאים: בכל 91 שנות האוסקר, רק חמש נשים היו מועמדות לפרס הבימוי, ורק סרט אחד של במאית לקח את הפרס הגדול ("מטען הכאב" של קת'רין ביגאלו). גם בפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר (לשעבר פרס הסרט הטוב ביותר בשפה זרה) המצב לא להיט, כאשר מאז ייסוד הקטגוריה בשנות החמישים, שתי נשים בלבד אחזו בפרס: מרלין חוריס על נציג הולנד של 1995 "שושלת אנטוניה", וסוזן ביר על נציג דנמרק של 2001 "בעולם טוב יותר".
אבל בכל זאת ישנו מקום אחד באוסקר שמצליח להיות עיוור מגדרית. ניחשתן נכון, זהו הסרט התיעודי הטוב ביותר באורך מלא.
בשנת 1955 שני סרטים התמודדו בקטגוריה: המפסיד "רכס שברון הלב" של רנה ריסאשר, והזוכה "הלן קלר במילותיה" של ננסי המילטון, שחקנית ומחזאית אמריקאית שבאותה שנה הייתה בת 47, שגם הייתה ידועה כבת הזוג של השחקנית והמפיקה קת'רין קורנל. בכך הפכה המילטון לבמאית הראשונה שזוכה באוסקר, כחמישים שנה לפני ביגאלו.
מאז, פרס הסרט התיעודי הטוב ביותר היה לקטגוריה עם אחוז הנשים הגבוה ביותר, בפער קיצוני, מול שאר קטגוריות ההפקה והבימוי. לאחר המילטון זכו בו גם שרה קרנוצ'אן, ברברה קופל, מריה פלוריו וויקטוריה מאד, בריג'יט ברמן, אלי לייט, ברברה טרנט, סוזן ריימונד, פרידה לי מוק, דבורה אופנהיימר, אווה אורנר, אודרי מארס, קייטרין רוג'רס, לורה פוייטרס ומטילדה בונפוי, קרולינה ווטרלוו, ובשנה שעברה אליזבת' צ'אי ואסארהלי ושנון דיל על "סולו חופשי" (אם כי, צריך להיאמר, רוב הזוכות עשו זאת בשיתוף פעולה עם במאים).

1969 – "אמריקאים צעירים"

ישנן סיבות רבות לכך שיוצרי הקולנוע רוצים לאחוז באוסקר. מעבר לרגע מרים של הכרה מול כל העולם, ניצחון שכזה פותח בפניך אינספור דלתות ומקפיץ את תג המחיר שלך. בנוסף, הזכייה בפרס, עם המסורת הארוכה והעתיד המובטח, היא תואר אותו נושאים לנצח. מהרגע ששמך הוקרא מעל הבמה ועד קץ הימים יתייחסו אליך כ"זוכה האוסקר". בעולם הקולנוע זה אפילו מרהיב יותר מתואר פרופסור. לנצח תהיה ווינר. אלא אם כן אתם אלכס גראסהוף ורוברט כהן.
בטקס האוסקר של סרטי 1968, בו זכה "אוליבר!" בפרס הסרט הטוב ביותר, בקטגוריית הסרט התיעודי באורך מלא היו חמישה מועמדים: "אמריקאים צעירים", "הזוכים האגדיים", "כמה הערות על בעיית האוכל שלנו" (מטעם סוכנות המידע האמריקאית), "מסע אל עצמי" ו"קולות אחרים". עד כאן הכל כרגיל.
הזוכה המאושר היה "אמריקאים צעירים", אותו ביים גראסהוף והפיק כהן, והוא עסק בסיבוב ההופעות של מקהלת זמרה וריקוד בשם "ד'ה יאנג אמריקנס" שזכתה לפופולריות גדולה מאוד בתחילת הסיקסטיז לאחר שקיבלה חשיפה טלוויזיונית רחבה. אבל שנה לאחר הרגע המרגש, יצרה האקדמיה האמריקאית קשר עם גראסהוף ואמרה לו כי עליו להחזיר את האוסקר בחזרה.
הסיבה להשפלה הזו לא הייתה מכיוון שגראסהוף אמר או עשה משהו שלילי. הוא לא נאשם בשום דבר ולא חטא בדבר מלבד מעידה בירוקרטית אחת – רק לאחר שהסרט זכה, התברר שבכורת הסרט לא הייתה ב-1968, אלא התקיימה לו הקרנה קטנה בודדת ולא מתוקשרת באיזשהו חור נידח בארה"ב עוד ב-1967, ולכן התקנון מנע ממנו להתמודד על האוסקר של השנה שלאחר מכן.
הפרס נלקח מ"האמריקאים הצעירים" והוענק למקום השני, "מסע אל עצמי" שביים ביל מקגו. זאת הפעם היחידה בכל 91 שנות האוסקר שזכייה נפסלה והפסלון נשלל מהאוחז בו.

1994 – "חלומות כדורסל"

לפעמים לא רק המועמדים והזוכים מייצרים את הרעש הרם ביותר, אלא דווקא אלו שלא הצליחו להגיע למעמד הנחשק. אחת הסנסציות הגדולות של האוסקר בשנות התשעים התרחשה בגלל סרט תיעודי – "חלומות כדורסל", בו התחקה הבמאי סטיבן ג'יימס במשך 170 דקות אחרי שני תיכוניסטים שחורים משיקגו המנסים להגשים את חלומם להיות שחקני כדורסל מקצועיים.
הסרט הוקרן לראשונה בפסטיבל סאנדנס של 1994, שם זכה בפרס התיעודי, ומשם הגיע לבתי הקולנוע נישא על פני ביקורות שהיללו אותו כאחד מהסרטים הטובים ביותר של השנה, מביא להכנסות מרשימות בקופות. הדרך לאוסקר הייתה בטוחה, בעיקר בהתחשב בכך שאף סרט תיעודי באותה שנה לא הכה כל כך הרבה גלים. ואז, לתדהמת עולם הבידור ותעשיית הדוקו, "חלומות כדורסל" – על אף שהיה מועמד לפרס העריכה לצדם של "פורסט גאמפ" ו"ספרות זולה" – הושמט כליל מהקטגוריה הייעודית לו.
הזעם היה כה גדול, שלא רק שמנחה הטקס דיויד לטרמן נאלץ להתייחס לזה בנאום הפתיחה של המשדר ("האם נשיא האקדמיה עדיין בסביבה? יש פה מישהו שרוצה לדבר אתו על 'חלומות כדורסל'"), אלא שההתעלמות הובילה לשינוי בתקנון. מאז "חלומות כדורסל" נחגג כאחד מפסגות העשייה התיעודית מארה"ב. את הזוכה של אותה שנה, "מאיה סטרונג: חזון ברור ועוצמתי" איש לא זוכר.

2001 – "באולינג לקולומביין"

במאים תיעודיים, בשונה מכוכבים הוליוודיים, לא תמיד טובים בלעמוד מול קהל ולסחוף איתם את ההמון. זה בסדר, זה לא התפקיד שלהם. לכן, בכמעט מאה אחוז מהפעמים, נאומי התודה של זוכי הסרט התיעודי באורך מלא כושלים מלייצר רגעים טלוויזיוניים בלתי נשכחים. הם מגמגמים מהתרגשות, מודים לאלו שאותם הביאו לקדמת המסך, למשהו כמו חמישים אלף גופי שידור שתמכו בהם, ויורדים מהבמה. יוצא הדופן מכל אלו הוא כמובן מייקל מור, הדוקומנטריסט האמריקאי המפורסם ובטוח שהקולני ביותר מכולם.
מור הוא אישיות גדולה מהחיים, ולכן זה לא מפתיע שהוא גם נוכח מול המצלמה ברוב סרטיו. רשימת ההישגים שלו היא עצומה, מהזכייה בפסטיבל קאן על "פרנהייט 9/11" ועד השינויים שהכניס בתקנון האקדמיה כדי קצת לעשות סדר בבלגן. באוסקר הוא זכה פעם אחת, אבל זאת הספיקה כדי להכניס אותו להיכל התהילה של המשדר, ולהפוך את השניות הקצרות שלו על הבמה לכאלה שמככבות בכל מצעד הנאומים המפורסמים ביותר.
בשנת 2002 ניצח מור בזכות "באולינג לקולומביין", בטקס שהתקיים חודשים ספורים אחרי אסון התאומים, בשלב בו אמריקה עדיין לא ידעה כיצד להתמודד עם מה שקרה. דיאן ליין קראה לו אל הבמה לאחוז בפרס והקהל כולו נעמד על רגליו. לאחר כמה תודות קורקטיות הוא נכנס חזק לפוליטיקה, "אנחנו חיים בזמן בו אדם שולח אותנו למלחמה מסיבות שאינן אמיתיות", אמר הבמאי לאומה הפצועה ביותר בעולם באותו הרגע. "אנחנו מתנגדים למלחמה הזו, מר בוש. תתבייש לך!" הכריז מעל פני הבמה את הדבר הכי לא פופולרי שאפשר להגיד, והקהל החזיר לו בשריקות בוז (וכמה מחיאות כפיים רפות).

2017 – עלה התאנה של האוסקר

פתחנו את הרשימה עם הבמאיות שעשו היסטוריה בזכות קטגוריית הסרט התיעודי, אבל ענף הדוקומנטריסטים באקדמיה האמריקאית לקולנוע שובר כמעט בכל שנה עוד תקרת זכוכית. האוסקר התיעודי של לפני שנתיים היה כזה שהציב אבני דרך חדשות בכל מה שקשור לייצוג וגיוון, ולא רק בנושאי הסרטים אלא באנשים שעמדו מאחוריהם.

אמנם "איקרוס" היה הזוכה של אותה שנה, אבל לצדו הועמדו "אנשים ומקומות" של אנייס ורדה, שהייתה האישה המבוגרת ביותר שאי פעם הייתה מועמדת לאוסקר, "האחרונים שנותרו בחאלב" שהביא את פראס פאייד להיות הסורי הראשון שמועמד לאוסקר, ובמיוחד "סטרונג איילנד" – המועמד הראשון שביים טרנסג'נדר, יאנס פורד – משהו שבקטגוריית הבימוי הטוב ביותר הוא די מדע בדיוני. בעולם סגור ושמרני יחסית כמו האוסקר, שנשמר מכל וכל על ידי פריבילגיות לבנות וסטרייטיות ומשתמש בגיוון אתני ומגדרי בעיקר כעלה תאנה, הסדקים שעשו הבמאים האלו בקטגוריית הסרט התיעודי – הם אלו שמראים שהדברים עוד יכולים להשתנות.