לא נורמלית: כך הפכה ג׳ודי גרלנד לגיי אייקון

מאת: ליאור סורוקה

בחזרה לבלוג של דוקאביב


גרלנד היא אחד האייקונים הגאים הבולטים ביותר של המאה ה–20. בתקופה בה רדפו להט"בים, הרגש המוחצן שלה על הבמה, המשחקיות המגדרית, והסדקים שהתגלו בתדמית "בת השכן" שניסו להדביק לה, הפכו את הכוכבת ההוליוודית גם לכוכבת של הקהילה

באחד הקטעים המרגשים בסרט "ג׳ודי — מעבר לקשת" (המוקרן בימים אלו בסינמטק לצד הסרט הדוקומנטרי "סיד וג'ודי"), ג׳ודי, בהופעה מאלפת של רנה זלווגר, מתארחת בביתם של זוג הומואים בלונדון, סטן ודן (אנדי ניומן ודניאל סרקיירה). השניים — שמעריצים אותה עד כלות ובאים לראות אותה מופיעה כמה ערבים ברצף — המומים מכך שהכוכבת האמריקאית והגלמודה למדי רוצה לבלות איתם אחרי ההופעה, גם אם כל מה שיש להם להציע לה הוא חביתה.

עד 1967 יחסי מין בין גברים היו אסורים באנגליה, ורק ב–2016 הודיעה הממשלה הבריטית כי תחון אלפי גברים שלפני מותם הורשעו בקיום או בחיפוש אחר יחסים הומוסקסואליים. בסרט, סטן מספר לג׳ודי שבפעם הקודמת שהתארחה בעיר, ב–1964, הם החמיצו את הופעתה, בגלל שבן זוגו נעצר בעוון הומוסקסואליות. "הם תמיד רודפים אותנו, את כל מי שאחר", אומרת בתגובה ג׳ודי־זלווגר, והיא מתייחסת ללהט"בים אך לא פחות מכך לעצמה. סטן מתיישב אל הפסנתר וגרלנד שרה את Get Happy מתוך הסרט Summer Stock מ–1950 (הסרט האחרון של אולפני MGM שהיא השתתפה בו). "אנחנו חוצים את הנהר, חטאינו יישטפו בגאות, הכל כל כך שלו, בגדה השנייה", היא שרה וסטן נשבר ופורץ בבכי.

במאי הסרט רופרט גולד התייחס בראיון בספטמבר ל"דה וורפ" לדמויותיהם הבדיוניות של דן וסטן. "הקהילה הגאה לא הורשתה לנהל חיים נורמליים, ויש הקבלה מעניינת לגרלנד, שמנסה למצוא חיים נורמליים לה ולילדיה", הסביר. מפיק הסרט דיוויד ליווינגסטון הוסיף כי "סטן ודן עוזרים להבין את תפקידה של ג׳ודי כאייקון, הם מגלמים את האהבה שהיא ספגה ממעריציה". ואכן, בסוף הסרט, בסצנה דביקה למדי אך אפקטיבית, סטן ודן – יחד עם הקהל באולם – משיבים לגרלנד את אהבתם.

אלביס של ההומואים

הדמויות של זוג ההומואים ב"ג׳ודי", אותו כתב טום אדג' על פי מחזה מאת פיטר קילטר, הן אמנם משניות, אך נוגעות ללב ומסמלות את המשמעות הרבה שהיתה לגרלנד בקהילה הגאה ואת היותה אחד האייקונים הגאים הבולטים ביותר במאה ה–20. בימים בהם הומוסקסואליות היתה לא חוקית, לגרלנד היתה השפעה רבה על הקהילה הגאה עוד בחייה, אבל גם במותה בגיל 47, ב–22 ביוני 1969. הלווייתה ההמונית שהתקיימה בניו יורק, היתה ככל הנראה קטליזטור למהומות סטונוול — אירוע מכונן במאבק הלהט"בי — שפרצו למחרת.

ב–1998 כתב בארי וולטרס במגזין הלהט"בי האמריקאי הוותיק, The Advocate, כי גרלנד היא "כמעט מלה נרדפת ל–Gayness, היא אלביס של ההומואים". לדבריו, השפעתה על הקהילה הגאה היא נדירה, ומשתווה להשפעה שהיתה לברברה סטרייסנד, בט מידלר, המוזיקאית הקנדית הלסבית קיי די לאנג ומדונה. "היא סמל לשחרור רגשי, אשה שנאבקה לחיות ולאהוב ללא הגבלה. היא לא יכלה לעשות זאת בחייה, כמובן, וכך גם מעריציה, אך היא עשתה זאת בשיריה", כתב.

הפיכתה של גרלנד לגיי אייקון קשורה קודם כל ליצירתה כשחקנית ופרפורמרית. הסרט המזוהה עמה ביותר הוא כמובן "הקוסם מארץ עוץ" מ–1939, שהפך אותה לכוכבת בגיל 17. המסע המיתי של דורותי וחבריה הלא־מושלמים בשביל האבנים הצהובות הוא מסע שבסופו כל אחד מהם מקבל את עצמו כפי שהוא. בשנות ה–40 "חבר של דורותי" (Friend of Dorothy) שימש ככינוי פנים־קהילתי של הומואים בפרט ולהט"בים בכלל. יש הטוענים כי מקור הכינוי הוא בסרטו האיקוני של ויקטור פלמינג. אחת הסברות היא שגם דגל הגאווה נוצר בהשראת שיר הנושא של הסרט, "אי שם מעבר לקשת".

אך לא רק "הקוסם מארץ עוץ" הפך את גרלנד לגיי אייקון שהיא. סיפור חייה של האשה שנפלה ונאבקה לקום שוב ושוב, כמו גם הופעתה "הגדולה מהחיים", החשופה ומלאת הרגש — כל אלו תרמו לכך. התיאורטיקן ריצ׳ארד דאייר הקדיש בספרו מ–1986, Heavenly Bodies: Film Stars and Society, פרק ל"ג׳ודי גרלנד וגברים הומואים", ובו הוא בוחן את המאפיינים שהפכו אותה לגיי אייקון, תוך שהוא סוקר התייחסויות לכוכבת בעיתונות הלהט"בית. דאייר מונה שלוש תכונות בדמותה של הכוכבת ההוליוודית שהפכו אותה לסמל של הקהילה הגאה: קאמפ, אנדרוגיניות ורגילוּת.

הקאמפ וההופעה האנדרוגינית שלובים זה בזה. במאמר של ד״ר גלעד פדבה, Priscilla Fights Back: The Politicization of Camp Subculture, שפורסם ב–2016 בכתב העת לחקר התקשורת, הוא כותב כי "האנדרוגיניות היא אחד הדימויים של קאמפ — מה שיפה בגבר הוא הנשיות שבו, ומה שיפה באשה נשית הוא הגבריות שבה". על קאמפ הוא מסביר באותו מאמר כי "דרך החגיגה האקסטרווגנטית, הארוטיות המסוגננת, ההתחפשות והקיטש, קאמפ מספק זווית ראייה שונה שמערערת על חוקי המגדר ההטרו-נורמטיביים ועל קודים של הופעה והתנהגות, ומאתגר את האידיאולוגיה הדומיננטית של האליטה הגברית הלבנה".

בהופעתה של גרלנד אמנם היתה הרבה נשיות, אך מאז שעזבה את MGM לאחר הסרט Summer Stock התהדרה בתספורת קצרה שהפכה לסימן ההיכר שלה. בשיר Get Happy, מתוך הסרט, היא עוטה ז'קט גברי ומגבעת יחד עם גרביונים, במראה אנדרוגיני למדי. באשר לקאמפ כתרבות־נגד להגמוניה ההטרו-נורמטיבית, הרי שמגרלנד, דרך מדונה ועד ליידי גאגא, הקהילה הלהט"בית, שנאבקת בדיכוי מיני ומגדרי, מכתירה אייקונים גאים, לרוב נשים, שבהופעתן ובפרסונה שלהן מייצגות את המאבק הזה, דרך אותה חגיגה של חופש ואקסטרווגנזה.

נופלת וקמה

באשר ל"רגילוּת" עליה מצביע ריצ׳ארד דאייר במאמרו, הרי שמדובר ברגילות עם טוויסט. בכל סרטיה ב–MGM פימפמו האולפנים את הדימוי של גרלנד כבת השכן הכל־אמריקאית. התמצית של רוב הסרטים בהם היא שיחקה אז, היתה סיפור על נערה מעיירה קטנה שמתאהבת בשכן, כותב דאייר. אבל פיטוריה מ–MGM בגיל 28, ב–1950, חשפו כי למעשה גרלנד לא היתה בחורה רגילה בכלל. מי שנולדה בשם פרנסס אתל גאם, גדלה כילדת פלא והולעטה בכדורים על ידי אמה ולאחר מכן על ידי האולפנים, כפי שמתואר ב"ג׳ודי", סבלה מהתמכרויות ומבעיות כלכליות, נישאה חמש פעמיים (שניים מבני זוגה היו הומואים), ומצאה את מותה בטרם עת כתוצאה ממנת יתר של תרופות הרגעה – הפכה בסופו של דבר לסמל של חוסר יציבות וחוסר נורמליות בסביבה שניסתה למשטר אותה.

בגיל 32 עשתה גרלנד קאמבק בסרט "כוכב נולד" של ג׳ורג׳ קיוקר, עליו היתה מועמדת לאוסקר. הסרט יצא לאקרנים ב–1954 — תקופה בה להט"בים בארה"ב נרדפו כחלק מהמקארתיזם, מתוך מחשבה שהם עלולים להוות סיכון ביטחוני, במה שמכונה "בהלת הלבנדר". דאייר טוען כי בשלב זה התחזק הדימוי של גרלנד כ"שורדת". לדבריו, סיפור חייה יצר זיקה בינה לבין להט"בים. "זו הרוח הנחושה שלה שמושכת את קהל הגייז, לא הנטייה שלה להרס־עצמי", נכתב עליה במגזין הלהט״בי Blueboy ב–1981, כפי שמזכיר דאייר. עוד הוא מביא ציטוט ממגזין להט"בי אחר שבו נכתב כי "כל הטרגדיה והאושר של חייה מהדהדים בכל מלה שהיא שרה".

אגב, מעניין לראות כי הנשים שנכנסו לנעליה של גרלנד בגרסאות הקולנועיות הבאות ל"כוכב נולד" הן גם גיי־אייקונים בולטות — ברברה סטרייסנד ב–1976, וליידי גאגא ב–2018. סטרייסנד וגאגא שיחקו ומשחקות עם גבולות המגדר (סטרייסנד ב"ינטל", למשל, וגאגא עם הדמות הפלואידית שבנתה לעצמה בתחילת דרכה), וגם הופעותיהן שופעות רגש ומתאפיינות בראוותנות. השתיים הן כוכבות שחצבו את דרכן להצלחה, וכיום פעילות בולטות למען זכויות להט"ב. אגב, בגרסה של ליידי גאגא ל"כוכב נולד", כאשר היא עדיין זמרת אלמונית, היא מופיעה במועדון דראג. כפי שציין מבקר הקולנוע של "הארץ", אורי קליין: "הבחירה במועדון זה מצביעה במופגן על מודעותו של ברדלי קופר (הבמאי) למקום של המיתוס של 'כוכב נולד' והכוכבות שהופיעו בו — גרלנד, סטרייסנד וכעת ליידי גאגא — בתרבות ההומואית".

אומנם בתה של גרלנד, ליזה מינלי, הצהירה כי היא לא מתכוונת לצפות בסרט "ג׳ודי", אך כדאי להזכיר בהקשר זה את היותה גיי אייקון בפני עצמה. ב–1972 היא גילמה בתספורת קצרה ומגבעת את סאלי בולס ב"קברט", שעוסק בין היתר בחופש מיני ובמיניות להט"בית — תפקיד שזיכה אותה באוסקר, והפך אותה לסמל של הקהילה הגאה.

בהופעותיה, גרלנד איפשרה להומואים להיות הם עצמם. דאייר מביא במאמרו תיאור של צופה נרגש שהגיע להופעה שלה בנוטינגהם שבאנגליה ב–1960, וחווה תחושה מתוקה של חירות וקהילתיות: "כולם התלבשו יפה, הסתפרו, רכשו עניבות חדשות. היתה תחושה של חַיּוּת, אלו היו תחושות חדשות עבורי ונדירות. למעשה העובדה שהתכנסו לראות את גרלנד נתנה לנו את הרשות להיות גיי בציבור פעם אחת".

הקשר בין גרלנד לבין הקהילה הגאה היה קשר דו־סטרי. הומואים חשו כלפיה הכרת תודה, והיא השיבה להם אהבה. ב–1965 היא נשאלה במסיבת עיתונאים בסן פרנסיסקו אם אכפת לה שיש לה כל כך הרבה מעריצים הומואים, והיא השיבה: "ממש לא אכפת לי, אני שרה לבני אדם".

הכותב הינו עורך תרבות במוסף "גלריה" של "הארץ" ובוגר תואר שני בקולנוע וטלוויזיה, אוניברסיטת תל אביב

קישורים: