זוכי פסטיבל דוקאביב 2020

סיפור נדיר בעוצמתו הדרמטית, שנפרש בהדרגה וביד בוטחת, באמצעות דמויות כובשות לב, עריכה מעולה ועיבוד מקורי ומבריק של צילומי ארכיון.
הסרט מהלך לכל אורכו על התפר המצמרר שבין קורבן לתוקפן, ומצליח להביא בו בזמן תיעוד חשוב ורב עוצמה של זוועות המלחמה, עדויות מלאות חיים, עיסוק בזיכרון ושכחה, ושאלות נוקבות על כוחה המתעתע של האהבה.

יחד עם וטרנים אחרים של המצור על לנינגרד, רעיה סיניצינה, בת 94, נאבקת לשמר את זיכרונותיה מההתנגדות וההקרבה במהלך המלחמה. בסרט הנוקב והחד, אקט זה של עדות מתפתח ברכות והופך לביטוי של אהבה בין יוצר צעיר לאישה שהיא נושא סרטו. באמצעות שזירת דיוקנאות אינטימיים והשתקפות עצמית, תיעוד היסטורי וסיפורי חיים, היוצר מעורר את תחושת האנושיות והענווה לנוכח טראומה בלתי נתפסת.

דרך דמות מרכזית צבעונית ומרתקת, הסרט מצליח לגלות שכבות סובייקטיביות מורכבות הנוגעות לחוויית ההגירה. זהו דיוקן של געגוע, חוסן וחלומות שלא הוגשמו, הנתונים במתח דרמטי הנובע ממבנה חברתי פטריארכלי.

סרט רגיש ואינטימי, החושף צדדים לא מוכרים בדמותה ובעברה של הסופרת דבורה עומר, אמו של היוצר. הסרט חושף את עומר כאישה שברירית ופגיעה, שחיה שנים רבות בידיעה שהוריה נטשו אותה. בעזרת שימוש בטקסטים מכתביה, המוקראים בידי שורה של אנשי תרבות שהושפעו מכתיבתה, קטעי ארכיון ופרקי יומן, מצליח הבמאי לשרטט דיוקן ייחודי ופואטי של יוצרת חשובה ומשמעותית בתרבות הישראלית.

צלמי הסרט נעים בזריזות בין המונומנטלי למקרי, ובין האבסטרקטי למוחשי, בזמן שהם מתעדים בעוצמה אפית את ההיסטוריה הנובעת מחייה של אישה אחת. בעזרת דימוי חושני חוזר של זר חמניות, זיכרונותיה של הגיבורה מתעלים לרמה של מטאפורה פואטית.

תוך תנועה דינמית בין העבר להווה, בין חומרים שצולמו לפני עשרים שנה ובין חומרים עכשוויים, הסרט שוזר בעדינות את המאבקים הבין-דוריים של אוכלוסיית שוליים עירונית. העריכה עושה שימוש בחומרים המקוריים כמראה, ועורכת סינתזה של מעברי זמן, תוך הרחבת המשמעויות וגילוי מחודש של רגש וחיות בכל סצינה וסצינה.

בתחקיר מעמיק ויוצא דופן בהיקפו משרטט הסרט את סיפורו של איפא''ק, הלובי היהודי החזק ביותר בארה''ב. בעזרת נרטיב כרונולוגי הנשען על מידע רב ונעזר במרואיינים ליברלים בכירים שעזבו את הארגון, הסרט מתאר את השבר והמפנה הפוליטי שעבר הארגון הנשלט כיום בידי יהודים שמרנים. קולם של הפורשים, המבקרים את מדיניות ממשלת ישראל, נשמע לראשונה בסרט כקול חשוב שהולך ומתחזק ומעלה תהיות על המנגנון שמאחורי מערכת היחסים בין יהדות ארה''ב לישראל.

סרטו של ננאו העשוי ביד בוטחת ובמלאכת מחשבת, מגולל סיפור מותח ומרתק מתחילתו ועד סופו. האופן שבו גיבוריו מתמודדים בעקשנות ובלהט של יחידים במכונה המשומנת של השחיתות השלטונית, יוצר חוויה קולנועית מלאת עוצמה. הניצול השיטתי של המשאבים האנושיים, על ידי מנגנוני המדינה המונעים מתאוות בצע, מובע בסרט חשוב זה באופן לוקאלי ואוניברסלי כאחד.

עבודת העריכה והתסריט המרשימים מרכיבים נרטיב ייחודי בסרט עשיר ומרובד זה. שני גיבוריו, אאוטסיידרים שגורלם נקשר זה בזה, מובילים סיפור על כוחה הגואל של האמנות. לצד טכניקה קולנוענית מרשימה, זהו סרט המפתיע את הצופה בגילויים של חמלה אנושית.

לכאורה סרט מסע, אבל ללא האֶפִיוּת של סרט מסע. להיפך – זהו סרט שנוגד כל פאתוס, וההחלטה של יוצרי הסרט לדבוק בְמַה שנראה כמו הפקה צנועת ממדים אינה מובנת מאליה כשמדובר באדריכל בעל שם עולמי. ככל שהסרט מתקדם החלטה זו מתבהרת כמדויקת. הסרט אינו מתיימר להקיף את טווח היצירה של ריו נישיזאווה, אבל משהו באינטימיות של הנסיעה הדחוסה במכוניתו הקטנה והישנה (שהיא גיבורת המשנה הבלתי מעורערת של הסרט), יוצר תנאים יוצאים מן הכלל להתוודעות אל אישיותו ועולמו. התוצאה היא דיוקן מקרוב, אנושי ומפעים, של האדריכל היפני. סיומו של הסרט בבית מוריאמה, בית שהיה מושא סרטם הקודם של אילה בקה ולואיז למואן, מטעין את הסרט בממד רפלקסיבי שמעניק לו את אופיו המיוחד, הלא צפוי.

זהו סרט מונומנטלי, שעושה שימוש בחומרי ארכיון בלבד ומציג דרכם כל מה שעלינו לחשוש מפניו במונומנטליות ובכוח, במונומנטים ובפולחן אישיות. אורכו של הסרט – מעל שעתיים -אינו עושה הנחות לצופה. הוא מתנהל כולו לאורך המתח בין מה שאנחנו רואים לבין מה שאנחנו יודעים בדיעבד. ואכן, המשפטים המעטים שמופיעים בסיומו של הסרט, על סטלין, האיש ומעשיו, מציפים אל פני השטח בבת אחת, בישירות ובגלוי, את התת-טקסט של הסרט כולו: היזהרו. מפולחן אישיות של מנהיגים, ממצגי שווא של אחדות ודאגה לאדם הפשוט, משלטון יחיד. גם אם הוא תובעני, ולכאורה חוזר על עצמו, זהו סרט שחובה לצפות בו.

מסמך מרתק ומצמרר על הנעשה ברחובותיה של מנילה, תחת ידו הקשה של שליט הפיליפינים. יוצרת הסרט נלחמת לחשוף את העוול הנורא שנגרם לשקופי החברה, ובמיוחד לילדים, שזוכים לחסד הנראות רק בעין המצלמה. ''אנשים חונכו להסיט את המבט ממה שהם צריכים לראות'', נאמר בסרט, שבאומץ נותן במה לכל מה שלא נראה על המסכים הפופולריים. סרט מדיר שינה, שעיצובו המחוספס והגס תואם את העולם הקשוח שהוא חושף.

התזה של בושם על בגד, שיחת טלפון לבן משפחה. כיצד חווה אדם שהיה כלוא שנים בבית סוהר את רגעי החופש הראשונים שלו? ומה הלאה? בסרט דוקומנטרי מנצח זה, היוצרים מתבוננים בקבוצת גברים שזה עתה השתחררו מבית סוהר בטקסס. הגברים מחכים בתחנת אוטובוס להסעה שתיקח אותם לחייהם החדשים-ישנים. זהו סרט תצפית מרגש ולבבי על פשעי עבר ועל תקווה לעתיד.

''הורסט'' הוא סרט קצר יפהפה ומעורר מחשבה שמתפרש הרבה מעבר למרחב המצומצם שבו מתרחש. החוויה הקולית היא אלמנט מרכזי בסרט זה, והדימוי משמש כהזמנה למסעות קטנים לתוכה. מסעות א-לינאריים אלה מאופיינים בחופש ובאפשרויות שונות להפניית קשב, ומעוררים מחשבות ותובנות ביחס לטבעה של התנועה.

לאורך כל הסרט אנחנו לא רואים את פניה של הדמות הראשית בסרט, ולמרות זאת אנחנו מתוודעים אליה לעומק. אנחנו יודעים שיש לה הפרעת אגרנות והיא בעלים גאה ל-12 החתולים שלה, שמחליטה אחרי הרבה מאד זמן לנקות את דירתה בעזרתה של חברה. לאט לאט הבלגן נרגע. הסרט מספר סיפור חיים דרך החפצים הרבים שהדמות מחזיקה, תוך כדי שיחה, לעתים הומוריסטית, בין שתי החברות. מה שיכול היה להפוך להיות הנושא לתוכנית ריאליטי בנאלית נהפך לדיוקן עמוק.

הסרט מספק פרספקטיבה מרתקת של שני דורות על חיים ואמנות. הבמאי מייצר פורטרט מחמם לב מלא בנוסטלגיה של סבתו ומשלב אותו עם סיפור בראשית חכם של ריקודי העם בישראל.

סרט אישי ואמיץ של הבמאי שמנהל דיאלוג עם העבר שלו ומנסה להבין איזושהי טראומה שהוא עבר. האם זה קרה? הוויזואליה מרגישה כמו עבודת אמנות המאפשרת לנו להקשיב לדיאלוג, הבמאי בחר בדרך מאוד מסקרנת לספר את הסיפור.

עריכה חזקה ומעוררת רגש המשלבת סצינות מרהיבות בעריכה מקבילה של ישראל הישנה והחדשה, ליצירת קולאז' הניגוד בין הבמאי היפני לאישיות של מנחם, דייג מקיבוץ עין גב שלחופי הכנרת, נתפס בעדשת המצלמה בדימויים מרהיבים. נראה שהמצלמה תמיד נמצאת במקום הנכון, כמו בסצנה שבה מנחם מתעמת עם המשטרה הימית או בכינוס המשפחתי ביום ההולדת של מנחם. יש הרבה רגעי התבוננות כמו בצילומי הכנרת בזריחה או כאשר הבמאי מצלם את הדגים משתנקים, ובאותו זמן מלטף את גופם המדמם. השופטים מצאו פוטנציאל בסיפור הוויזואלי ומעניקים לסרט את פרס הצילום.

עריכה חזקה ומעוררת רגש המשלבת סצינות מרהיבות בעריכה מקבילה של ישראל הישנה והחדשה, ליצירת קולאז׳ ייחודי המועבר דרך הפריזמה של ריקודי העם.

סיפור אישי, אנושי וממיס לב על מערכת יחסים מופלאה בין ג’רי בן ה-60 וג’ק בן ה-17 בו הוא מטפל. הסרט שמתחיל ממקום קטן, הולך ומתפתח לדרמה אנושית גדולה מהחיים. לתוך כל זה נכנס אור, יוצר הסרט המוכשר, המביא את המבט החכם והרגיש שלו, וחשוב מכך - את ההיסטוריה שלו עם ג’ק, שטיפל בו כשהיה ילד. לבו הגדול של היוצר מורגש בכל פריים, ואין מושלם ממנו להביא את הסיפור הזה אל המסך הגדול.

"המצלמה של אבא" יש את כל האלמנטים הנכונים להפוך ולהיות סרט מרגש מקורי ומעניין וכולנו תקווה שמענק התמיכה יעזור ליוצרת המוכשרת להביא את הפוטנציאל האדיר הגלום בו לכדי מימוש. דמותו של אביה נחרתה בזיכרוננו והטביעה עלינו את חותמה ואנו מאחלים לבמאית בהצלחה בדרכה המיוחדת ורווית האתגרים

התרשמנו מאד מהיכולת הוויזואלית של לספר סיפור אינטימי עלייך ועל סבא ועל עולם האמונה שלו.

סרט נהדר, נושא נפלא, פוטנציאל מאוד מאוד גדול, גם בינלאומית, עם המון רבדים ועניין ובהחלט בדין ובזכות זכה במענק.

סרט אקטיביסטי נוגע ללב ומלא חמלה. היוצר משתמש במדיום הקולנועי עצמו על מנת לייצר גשר בין תושבי הישוב שריגים לבין בעלי מוגבלויות מ’‘כפר שמעון’‘ הסמוך לו. המבע הקולנועי המתרכז בגיאוגרפיה של הכפר, יחד עם הארכיון המרתק ועם הדמויות בכפר, אינם מנסים לייפות ולעדן את הסיטואציה, אלא להביא לפריצת הגבולות שבתוכנו, קודם כל דרך ההכרה בקיומם. הסרט מצליח לגעת בנושא חשוב באופן אינטימי וכן ולהעביר את הצופה חוויה ותהליך.

סיפור הפרידה מהכלב טובי משתמש היטב במדיום הקולנועי, על מנת לספר סיפור של פרידה מגיל הילדות. בסרט ניכרת המחשבה על כל פרט הבחירות הקולנועיות בין ויזואליה לשמע ושימשו במבע קולנועי מורכב. ראויים לציון מיוחד התסריט המקורי, עיצוב התמונה והעריכה המוקפדת. כל אלה יוצרים סרט התבגרות מרתק, מלא באהבה, בגעגוע ובהומור מהול בעצב.

סיפור אישי כן ואינטימי של התמודדות לוקח את הצופה למסע רגשי עם הגיבור באופן נוגע ללב בתהליך של ריפוי, השלמה, והבנה על מסלול החיים ומשמעותם. סיומו של הסרט מוביל את הצופה למחוזות רגשיים גבוהים עוד יותר.

סרט מרגש ונוגע ללב הנע לכל אורכו בין שמחה גדולה לעצב תהומי. הסרט מצליח לגעת בנושא האובדן והשכול באופן שונה וחושף תופעה חברתית מרעננת ודרך הנצחה מקורית. בכך מצליח הסרט להביא את אישיותו הייחודית של דוד ז’‘ל וגורם לצופה לחוות את תחושת החשיבות והמשמעות של השמחה שה’‘משמחים’‘ מעבירים.

סרט המתכתב עם סרטי ‘‘הגל החדש’‘, ובא לפרק את גבולות המדיום הקולנועי התיעודי, להפריד ולסכסך בין אמצעי המבע השונים על מנת להציג את חוסר האונים של היוצרת, מול הצורך לספר סיפור קוהרנטי שיחבר בין צדדי אישיותה השונים. התוצאה היא סרט מקסים המביא סיפור ‘‘מאחורי הקלעים’‘ מורכב וחכם. סיפור כזה מוותר על הצורך להסביר מדוע אנו יוצרים סרטים, מכיוון שכנראה לעולם לא נבין זאת עד הסוף.