דוקאביב 2025 - הזוכים

כמו האמן שבמרכז היצירה הזו, גם הסרט עליו מצליח לזרוח מתוך אפלת חיינו כמו קרן אור. בתיעוד רגיש ורב-שכבות, הוא חושף את דמותו המצולקת של הגיבור - ומייצר הקשרים בין הכאב הפיזי הפרטי לבין הכאב הקולקטיבי של הזמן והמקום. חוויית הצפייה בסרט האינטימי הזה מעוררת מחשבה על הקשר בין אמנות למציאות ועל משמעותה של יצירה בזמן מלחמה. בשפה קולנועית עשירה ועם זאת עדינה בנה היוצר יצירה שנשארת עם הצופים לאורך זמן.

ביד בטוחה וללא התנצלויות מובילה היוצרת את הצופים אל הסבך המורכב של עברה. על פניו הסרט לוקח את הצופה למסע לגילוי סוד משפחתי אך למעשה פורץ את גבולותיו ונרקם ליצירה משמעותית ואקספרסיבית על יחסי אמהות ובנות, על תהילה ונפילה ועל שקר ואמת. דמות האם נבנית על ידי הבת באופן נוקב אך גם מלא חמלה, בתהליך שיוצר סצנות בלתי נשכחות של גותיקה ישראלית שלא חשבנו שקיימת.

הסרט הזה הוא מסה קולנועית מעוררת מחשבה על היחסים בין תיעוד למלחמה ועל המשמעות שלהם. הפניית המבט של היוצרת אל אחורי הקלעים של העשייה הקולנועית התיעודית מעלה שאלות אתיות כלפינו היוצרים הדוקומנטריים, במיוחד בימים האלה. ביד בוטחת מנצחת היוצרת על יצירה שהיא מופת של עריכה, צילום, ארכיונים ותחקיר, יצירה בעלת משקל סגולי שאנחנו בטוחים שתישאר עימנו ימים רבים.

יוצר הסרט הזה יצא לתיעוד ארוך, אינטימי ומעורר הערכה של דמויות שוליים בקצה הדרומי והלוהט של הפריפריה הישראלית. תוך שמירה על הומניות בלתי מתפשרת ואסתטיקה נטורליסטית, הוא מצליח לחבר את הצופה לגיבורים לא צפויים, המעוררים תובנות ואמפתיה.

הסרט הזה, מספר סיפור רב שכבתי ומפתיע של מקום באמצעות יצירת דימויים קולנועיים אסתטים ומוקפדים.

העריכה בסרט הזה מזקקת את הסיפור המורכב והסוער שלו על ידי סדרת החלטות מדוייקות ומאופקות ועם זאת נשארת נאמנה לרגשות המתפרצים ממנו. ביד אוהבת וחומלת היא מגלה את המורכבות של היחסים בין הדמויות, חותכת בין העבר להווה, מגלה טפח ומכסה טפחיים.

סרט המבוסס על תחקיר מעורר השתאות שצולל לעומק חייה של דמות נבל היסטורית עמומה. הוא מציג עבודת בילוש יוצאת דופן שחולשת על העבר, ההווה, ומתפרסת על פני הגלובוס.

בסרט שבחרנו נגלה לפנינו מעין סיזיפוס או דון קישוט יפואי, שחייב להשיג, לייבא או להבריח ספרות ערבית עכשווית כנגד כל הסיכויים והגבולות.
זאת, תוך מחויבות עמוקה לשימור ההיסטוריה היפואית הפלסטינית, ויצירת מקום מפלט מרוחות רעות ואי של אופטימיות תרבותית וחברתית.

הם יצאו למשימת חייהם, לשחרר את הכפר מידי הפולשים הרוסים והם לקחו אותנו, הצופים, איתם - ברגעי האימה והפחד, בהלם הקרב ובתחושה החזקה של דוד מול גוליית. דרך העיניים של הבמאי האמיץ הזה המלחמה מעולם לא נראתה כואבת יותר, מוחשית יותר, כמו בסרט החד-פעמי הזה, סרט שמראה לנו את הבנאליות הבלתי נסבלת של המלחמה. ראינו סרטים עלילתיים דומים אבל מעולם לא נעשה סרט דוקומנטרי כזה.

סרט שהצליח לא להשתמש בפריים אחד מהשבעה באוקטובר, שלקח אותנו למסע משפחתי מטלטל, דרך פיצול פנימי נפשי ועדין של הדמויות שבו. זהו סרט עם עריכה מושלמת ועשייה דוקומנטרית מרהיבה, שמראה לנו איך אפשר להיות קורבן לפשע נוראי אך לא לאבד את המצפון.

סרט מופתי המבוים ללא דופי, ערוך באופן מבריק, ומשתמש באמצעים קולנועיים מינימליסטיים ועדינים.המבנה החד כתער של הסרט מצליח לסחוף את הצופים לסיפור אישי שהופך, ככל שהנרטיב מתפתח, לסיפור שכולנו יכולים להזדהות איתו.הבמאית לוקחת את חבריה הקרובים ומשפחתה, דמויות יוצאות דופן, למסע של שחזור עבר טראומטי והתמודדות איתו. באומץ רב, היא מאפשרת לנו להבין ולהזדהות עם מי שהייתה פעם - אישה לכודה במערכת יחסים אלימה.צעד אחר צעד, היא נותנת מפת דרכים חשובה לכל גבר ואישה במצב זה ולסביבתם.

זהו סרט חשוב שיכול להיות סוכן יעיל לשינוי בעולם.

סרט המתמקד באלו המתנגדים לתעמולה ולמלחמה.

הסרט מאיר זרקור על האומץ של אדם אחד מהשורה ומשתמש באמצעי הסיפור הטובים ביותר: הומור, אבסורד וסיפור סוחף.

הסרט נושא אותנו למסע מצחיק, עצוב ולפעמים מפחיד לתוך חברה שמידרדרת למיליטריזם הרסני, החודר בעוצמה למערכת החינוך של עיירה נידחת ברוסיה.

הוא מלא באהבה למקום, לאנשים ולארץ.

הסרט מהווה תמרור אזהרה לכל חברה המבקשת להיות חופשית: מיליטריזם משחית את החברה ושחיתות משתמשת במיליטריזם, בעוד כולנו מפסידים.

בעמק סגרירי שתושביו הזקינו ונדמה שהחיים פסחו עליהם, הולכת ומתגלה לפנינו תמונה בשלה ורב-חושית של חיי הכפר על כל היצורים החיים בו, דרך נקודת מבט המעניקה את משקלה לחיות המשק והבית שרוחות המתים מתמזגות בהן בכישוף, והן למעשה התושבים האמיתיים של העמק.
במבט חומל ומהפנט שלא בורח מהאכזריות, יוצרת הסרט מתמסרת למשימה המאתגרת של כניסה לעולמם של חתול שקופץ מעל המתים ולוקח את נשמתם, של כבשים מרדניות וסוסים מזדקנים ועיקשים, לעולמם של החיות המקיפות את דרי הכפר המזדקן.
סרט שבשקט שלו מצליח להכניס את הצופה לחוויה אנושית ומפעימה ודרך זווית המבט של החיות, זווית שדרכה מסופר סיפור הסרט, מתגלה הקהילה של הכפר העתיק ונחשפים החלומות, מערכות היחסים, והאמונות של תושביו. סרט יוצא דופן ביופיו ובצליליו, מבט דומם אל העבר ואל חוכמה עתיקת יומין שהולכת ונעלמת.

דיוקן מסחרר וחשוף של חיי היוצרת היוצאת בשאלה בעודה משאירה שאלות פתוחות בעברה. דיוקן אמיץ וערום המשתמש בתמונות סלילי פילם, אמנות, ציור וזיכרונות כדי להביא למסך תמונה חשופה ואינטימית שראויה לכל שבח.

באמצעות עריכה רגישה המקלפת שכבות של ארכיון עשיר, מצליח הסרט לבנות מהלך סיפורי חכם ומרובד הלוקח אותנו אל תוך כאבה האישי של הבמאית. הסרט חושף בחמלה את הקשר האמביוולנטי שנוצר כאשר הורים מנסים להגן על ילדיהם ובכך לעתים משיגים את ההיפך.

הסרט מכניס אותנו לעולם של ילדים החיים במצב של אי ודאות. הוא מנווט בתבונה בין שייכות להדרה, ומטפל במורכבות הנושא ברגישות ובאירוניה דקה.

סרט המעצים את תחושת חוסר המוצא שהמציאות הישראלית כופה על אזרחיה. הסרט מדלג בין המרחב הפרטי לציבורי ובונה, מתוך חומרי מציאות ישראלית מתפוררת, מהלך מחוכם שמעלה שאלות מטרידות על יחסי מצלם ומצולם ומי עושה שימוש במי.

סרט שמספר סיפור כואב על היעדרה של אהבה בין נשות המשפחה, באמצעות הומור, עריכה משחקית ודיאלוגים ישירים וכנים. דווקא מתוך השובבות בעריכה, נחשף כאב עמוק ובלתי מדובר – והסרט מצליח לגעת בו באופן אנושי, מקורי ונוגע ללב.

יוצר אמיץ אשר סרטו מתמודד באומץ עם דילמה אתית, ובאמצעות המבט הקולנועי שלו אנו נחשפים לא רק לקונפליקט הפנימי שלו, אלא גם להתמודדות של הסובבים אותו עם שאלות קיומיות עמוקות.

מבט אנושי ונדיר אל הצדדים שלפני ומאחורי הגדר. ברגישות ובתבונה רבה מצליחה היוצרת לקחת נושא נפיץ במיוחד ובעזרת הקולנוע להראות את התהום העצומה שקיימת בין שני העולמות, ובמקביל להזכיר לכלונו שניתן לגשר על תהום זו, בעזרת חברות, אמונה, ואנושיות.

סיפור יחודי על מסע אישי בין זהויות, מגדרים ומקומות ,כשבמרכזו טראומה שמובילה לשינוי. פיצוח קולנועי מסקרן יצירתי ומרשים.